פסק-דין בתיק עפ"ת 21035-07-12

1.        לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופט אנושי), מיום 9.7.12 בת"פ 5726-10-11, לפיו הורשע המערער עפ"י הודאתו בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית בניגוד לסעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: " הפקודה") ובנהיגה  רשלנית  אשר גרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש בניגוד לסעיפים 38(3) ו-62(2) לפקודה.

2.         המערער נידון ל- 26 חודשי מאסר בפועל, ל- 10 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין, ל- 15 שנות פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה מיום שחרורו ממאסר בניכוי התקופה שריצה טרם כניסתו למאסר.

            הערעור מופנה כלפי חומרת עונש המאסר בפועל.

3.         המערער, יליד 1993 , הורשע בכך שביום 13.8.11 בשעה 07:50  לערך, נהג ברכב פרטי בכביש מס' 3, מכיוון מזרח למערב, ולצידו ישב חבר שישן במהלך הנסיעה. באותה עת רכבו בטור על אופניהם בשול הימני של הכביש, שרוחבו 3 מטרים, לפני המערער ובכיוון נסיעתו, קבוצת רוכבים שמנתה שבעה אנשים, חבושי קסדות בסמוך האחד לשני. המערער נהג בנתיב הימני , במהירות שאינה פחותה מ- 93 קמ"ש, והבחין מרחוק ברוכבי האופניים בשול הימני, כשהוא חש בעייפות. כשהגיע המערער לקרבתם הוא נרדם תוך כדי נהיגה וכתוצאה מכך סטה רכבו לשול הימני ובעודו במהירות גבוהה, פגע עם חזיתו בקבוצת רוכבי האופניים. כתוצאה מהפגיעה קיפחו את חייהם סימון יצחק ז"ל ושלום גרוסמן ז"ל, ונפצעו חמשת הרוכבים הנותרים.

4.         מתסקיר המבחן שהוגש לגבי המערער בבימ"ש קמא עולה, כי הוא תלמיד כיתה י"ב , בן 19, טרם גיוסו לצה"ל, נורמטיבי ומתגורר עם אמו וסבתו. הוא עובד מגיל צעיר על מנת לסייע בפרנסת משפחתו ומתנדב בנוער מכבי ובמד"א. בתסקיר מתואר ההלם שבו לקה המערער לאחר התאונה, מלווה בקשיים ובעיות שונות של פוסט טראומה, והטיפול שקיבל בעקבות התאונה.

שירות המבחן התרשם, כי החרטה של המערער וייסורי המצפון שלהם הוא טוען הם כנים. המערער הוא בחור רגיש שאין לו כלים  להתמודד עם  מאסר ושיכול להפוך בכלא לקורבן בעצמו.

שירות המבחן התלבט ביחס להמלצה, לנוכח הנסיבות האישיות מול נסיבות ותוצאות התאונה, והמליץ על ענישה שלא תכלול מאסר בפועל, אלא תקופת מבחן ופסילה ממושכת ביותר מלנהוג.

5 .         בתסקיר המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בבית שמש מתואר הטיפול שקיבל המערער בעקבות התאונה. תסקיר זה מפרט את עיקרי הנסיבות האישיות של המערער, את ההלם שבו לקה כתוצאה מהתאונה, השפעותיה על חייו, תחושת  האשמה המייסרת אותו, והפגיעה ב"עמוד השדרה" של משפחתו. בסיכום תסקיר צויין, כי אין למערער כל סיכוי להגן  על עצמו ולשמור על שפיותו בכלא, והוא עלול לסיים את מאסרו כשבר כלי ללא יכולת שיקום.

גזר הדין של בימ"ש קמא

1.         בימ"ש קמא ציין בגזר דינו, כי המשיבה עתרה להשית על המערער עונש של שלוש שנות מאסר ופסילה ממושכת מלנהוג, לאור נסיבות התאונה ותוצאותיה החמורות ואילו ההגנה עתרה להשית על המערער עונש של עבודות של"צ בהיקף ממושך של שנתיים בבי"ח סיעודי בטיפול בנפגעי תאונות דרכים ופסילה ממושכת מלנהוג.

2.         בימ"ש קמא קבע כי העיקרון המנחה בענישה הינו  עקרון ההלימה, דהיינו, יחס הולם בין חומרת העבירה ונסיבותיה ומידת אשמתו של המערער לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

3.         בימ"ש קמא עמד על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירת גרם מוות בנהיגה רשלנית, כפי שבאה לביטוי בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל, לפיה יש להטיל מאסר בפועל ופסילה לתקופה הולמת בהתאם למידת הרשלנות, שהיא אמת המידה הקובעת, כאשר נסיבות אישיות אינן בעלות משקל כמו בעבירות אחרות, גם כשהן קשות.

4.         באשר למערער קבע בימ"ש קמא, כי רשלנותו התבטאה, בין היתר, בכך שאף שהבחין ממרחק בקבוצת רוכבי האופניים על השול וחרף העובדה שחש בעייפות עובר לתאונה, לא רק שלא נמנע מנהיגה זהירה בסמוך לרוכבים, אלא נרדם ממש, סטה עם רכבו לשול ובלם והסיט את הרכב רק לאחר שפגע ב-7 רוכבי אופניים, תוך גרימת מותם של שני רוכבים וגרימת חבלות ממשיות לחמישה אחרים. מדובר בנהג צעיר שיצא לדרכו כשהוא עייף ובמקום לנקוט אמצעים על מנת לשמור על ערנותו, ואף לדחות את נסיעתו, הוא בחר לצאת לדרך ובחירה זו מעידה על רשלנות. המערער זיהה את רוכבי האופניים בטרם נרדם ולא נקט בכל אמצעי זהירות כשהתקרב אליהם. אלמלא נהג המערער בעייפות כה רבה התאונה הייתה נמנעת ובנסיבות אלה רשלנות המערער חמורה ביותר.

5.         בימ"ש קמא קבע שהמערער לא נטש את מקום האירוע לאחר התאונה אלא הזעיק עזרה וניסה לסייע אך מדובר בהתנהגות אנושית המוטלת על כל בן אנוש הנקלע למצב זה. עוד ציין בימ"ש קמא,כי המערער הודה באופן מיידי באשמתו כבר בישיבה הראשונה ללא הסדר טיעון.

6.         בימ"ש קמא קבע, כי יש צורך מתמשך וממשי בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות תעבורה ולבטח מביצוע העבירה החמורה שבה הורשע המערער.

ברור, כי כל עונש שיושת על המערער, חמור ככל שיהיה, לא יוכל להשיב את  קורבנות התאונה לחיים ולתקן את העוול  העצום שנגרם לפצועים ולסובבים אותם. המערער הוא בחור צעיר, כבן 19 שנים בלבד, העומד בפני סיום לימודי בית הספר התיכון והיה אמור להתגייס לצבא. אין ספק שמאסר בפועל ישפיע קשות על מהלך חייו אולם אין מנוס מגזירת ענישה  הכוללת מאסר ממושך לריצוי  מאחורי סורג ובריח לאור מכלול הנסיבות כאמור לעיל.

7.         באשר לתקופת הפסילה בפועל של רשיון המערער, קבע בימ"ש קמא שראויה פסילה למשך שנים ארוכות, שכן מידת הרשלנות שגילה המערער היא חמורה, וראוי כי המערער יורחק לזמן ארוך מן הכביש ובתום תקופת הפסילה תיבחן כשרותו לנהיגה ע"י משרד הרישוי.

נימוקי הערעור:

1.         העונש שנגזר על המערער, בשים לב לנסיבותיו האישיות  ולנסיבות ביצוע העבירה, חורג חריגה של ממש לחומרא ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים ולכן מבוקש להפחית מעונש המאסר שנגזר על המערער באופן משמעותי.